חרדה כמנוע לצמיחה 

חרדה- כמנוע לצמיחה

חרדה מוגדרת כמצב נפשי, בו האדם חש מצוקה ופחד. לעיתים החרדה מלווה בתופעות גופניות כגון: בחילות, כאבי ראש, הזעה מרובה, עלייה בקצב הלב, נשימה מהירה, שינויים בשינה ובתיאבון. הפרעות החרדה הפכו לנפוצות עד מאוד בעידן המודרני, הערכות סטטיסטיות מדווחות על 5-10% מהאוכלוסייה כסובלת מהפרעות אלו בעוצמות שונות. אחוזים גבוהים אף יותר מהאנשים, מעריכים שחוו בזמן כלשהוא של חייהם, תקופה שאופיינה ברמה גבוהה של חרדה, בין אם היא אובחנה וטופלה, בין אם חלפה ללא טיפול מקצועי כלשהוא.

את העדויות  לנוכחות רחבת ההיקף של תופעה- החרדה, ניתן למצוא כמעט בכל מקום אליו יביט האדם המודרני: ספרים, מאמרים, וראיונות בערוצי המדיה השונים. כאשר לפופולאריות של התפיסה הפסיכואנליטית (שפרויד היה אביה) ולמקום הנכבד שהיא נותנת לחרדה, ישנה השפעה משמעותית על ריבוי השיח בנושא.

     פרויד, שהיה אבי הפסיכואנליזה ,טען שהגורמים לחרדה הנם: פרדה מאובייקט האהבה, איבוד האובייקט או איבוד אהבתו. חרדות אלה מיוצגות  במצבים, המלווים את האדם מיום היוולדו ועד מותו וקשורות לאובדניים שונים, שעובר האדם במהלך חייו. טוען פרויד, הטראומה של האדם אינה האובדן עצמו, אלא התחושה של חוסר הסיפוק ואי העונג, שחווה האדם בסמוך לאותם אובדניים. פרויד רואה את החרדה, בעיקר כגורם שמונע מהאדם לראות נכוחה את המציאות. החרדה, יאמר פרויד, גורמת לאדם להתבונן במציאות ובעתיד לבוא, מתוך תחושה של פחד שנובעת מאירועים בעבר שהותירו בנו את חותמם. החרדה מאותתת לאדם, שעליו להיות מוכן ולהתגונן בפני הישנותן של טראומות, מה שמביא לשיתוקו של האדם, מתוך כך שהוא מתגונן מפני אירועים שחלפו מהעולם. 

     בניגוד לתפיסתו של  פרויד, טען מרטין היידגר (פילוסוף ממוצא גרמני, שחיי בין השנים 1889- 1945) כי קיומו האותנטי של האדם- זה שיכול להעניק משמעות לעולם ולעצמו, מתרחש באמצעות שלושה מרכיבים: הכרה בסופיות החיים, מצפון וחרדה. שלושת המרכיבים, מהווים את האפשרות של האדם להשתייך לחברה, אך מתוך תפיסה שנותנת מקום למשמעות הייחודית והאמיתית שהוא נותן לעולם הסובב אותו. 

הכרה בסופיות החיים- זוהי המודעות של האדם, שחייו הנם בני חלוף. מודעות זו עוזרת לו לכונן את המשמעות הייחודית של חייו. זו שאינה מושפעת מהחברה הסובבת אותו. כפי שטען היידגר, תחושת המוות הנה זו, שמאפשרת לאדם לומר- אני חי.

המצפון- הנו קריאתה של נפש האדם, אשר נתקפת בתחושה של זרות, על מול הקיום השקרי בתוך ההמון. המצפון אם כן, מהווה סמן שעוזר לאדם להתכוון ולשקוע בתוך פנימיותו.  שקיעתו זו מתרחשת במקביל להתנתקותו  מהעולם בו הוא נמצא.

החרדה- נובעת מתוך ה"אין", חוויית ה"ריק". החרדה היא זו שמחברת, את האדם לעולם על ידי כך, שמציגה את מרחב האפשרויות הקיימות בפניו בכל שלב ושלב בחיים. כאשר מרחב האפשרויות כולל בתוכו, לא רק את אלו המקובלות בתוך החברה בה הוא חיי, אלא גם את האפשרויות אשר מתאימות לנפש הייחודית שלו. החוויה של ההיות בעולם אומר היידגר, מלווה תמיד במידה מסוימת של חרדה.

החרדה אם כן על פי היידגר, לא רק שאינה מצב ממנו צריך האדם להירפא, כפי שמציע פרויד, אלא זהו המנוע של האדם  לכונן את חירותו. החרדה הנה  זו שתאפשר את קיומו הייחודי בנפרד מהחברה הסובבת אותו. 

לסיכום: החרדה אומרים פרויד והיידגר, הנה מרכזית  בהתפתחות  נפש האדם.  ישנם מצבים ורגעים בהם כפי שטען פרויד, שהחרדה יכולה לאיים על האדם עד כדי תחושה של מוות נפשי. אולם כפי שטען היידגר בחרדה טמון המנוע  שמוביל  לצמיחה נפשית, חופש וקיום בעל משמעות לאדם.

אדם שמרגיש שעוצמתה של החרדה, מקשה, מעכבת ומפריעה לחייו, מומלץ ורצוי לפנות לטיפול של אנשי מקצוע מוסמכים. הטיפול יאפשר לו לקיים  דיאלוג בין החלקים השונים של החרדה: אלו אשר גורמים לו לחוש כאב ומועקה. לצד אלו שמבקשים לתת מקום לייחודיות הנפשית שטמונה בו, ייחודיות שאינה מוכנה להיכנע לתכתיבי ההמון והחברה הסובבת אותו.

ביבליוגרפיה

היידגר, מרטין, מאמרים (1959-1929), הישות בדרך, תרגום: אדם טננבאום, (תל אביב): מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999.

מנסבך, אברהם, קיום ומשמעות מרטין היידגר על האדם, הלשון והאומנות, ירושלים: י"ל מאגנס, תשנ"ח.

פרויד, זיגמונד, עכבה, סימפטום וחרדה, תרגום יאיר אור, תל אביב: רסלינג, 2003. 

I.C.D-  הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי לפי ארגון הבריאות העולמי. בעריכת איגוד הפסיכיאטריה בישראל ומשרד הבריאות. תל אביב: דיונון, 2004.